הולכים בעקבות הלייקים שהוא מקבל למסעדות שונות, והכי חשוב, מעלים ומתייגים #FOODIES או כל כינוי אחר שמתאר את ה״אהבה״ שלנו לאוכל. אולם במציאות, מתקיים ההפך הגמור ממה שמציגה הרשת. אקט האכילה מהווה בושה בחברה שלנו, מודל היופי עדיין מציג את הברבי הדקיקה וילדות עדיין רוצות להגיע למראה המושלם על פי מודל זה. התשוקה לאוכל נעלמה והוא נתפס כאויב.
בכל התצלומים אשלב אוכל, מיניות, או למעשה חשיפה, ואנשים, בהדגשה על צבעים חזקים ומנוגדים שיבטאו את המגוון והצבע, שאוכל ומיניות, או למעשה התשוקה אליהם, מכניסה לחיינו. בנוסף, מהפרויקט שלי יבלוט הצבע האדום שמסמל תשוקה. התמונות מצולמות בסטודיו או במקומות סגורים ורובן על רקע חלק, על מנת להביע את הגולמיות, הפשטות והגלובליות שיש בתופעה. כמו כן, בכל התמונות התאורה היא תאורה מלאכותית- שימוש בפלאשים.
כילדה תמיד אהבתי אוכל. פשוט. כמו שהוא. בכל הצורות- בישול, אפייה, סדנאות, מסעדות וכדומה. כיום כנערה שחיה בעידן הדיגיטלי ואחת מדור הZ, אני יכולה להעיד שהאוכל הפך להיות שחקן מרכזי בחיינו דרך הרשת החברתית, שמציגה את חיינו ה״מושלמים״- אנחנו מצלמים אוכל,
בנוסף, במוח האדם, התשוקה לאוכל שווה לתשוקה למיניות. אחד ממאפייניו הבולטים של גיל ההתבגרות, הוא תחילתה וגילויה של מיניות האדם. אם כי פעמים רבות, מיניות מהווה דווקא מקור לבושה ומבוכה בגיל זה.
לכן, בפרויקט הגמר שלי, בחרתי לעסוק במיניות ולצלם מתוך מתוך המקומות שבני הנוער בוחרים להשאיר לעצמם. באמצעות המצלמה שלי אבטא את התשוקה לאוכל שהייתה לי כילדה- התשוקה שהייתי רוצה שתהיה לכל מי שמרגיש שאוכל הוא בושה. כמו כן, אבטא את התשוקה למיניות שמגיעה עם המעבר לעולם ה״מבוגרים״. המסר שאני רוצה להעביר דרך הפרויקט שלי, הוא החזרת התשוקה לחיים בעידן הדיגיטלי- הפיכת האוכל למקור הנאה ולא לאובייקט פוטוגני לשיווק של חיים אידיאלים ברשת החברתית והחזרת הלגיטמציה למיניות.